הכאב שמשתק אותי, מלהגיד את כל מה שאני חשה.
אני הולכת לישון עם סכינים בורידים.
לא אהיה יכולה לצחוק איתך יותר, לשכב על המיטה עם האור הקטן, לעשן ולחשוב איתך בשקט, בלי מילים, אבל עם תשוקה.
אין יודע איך אנסח את זה גם כעת, כשהפלטה הממוחשבת נחה למרגלות אצבעותי.
האהבה שלך כלפי, ולעיתים המצוקה שלך לאהבה ממני,הן תמכו בי, גרמו לי להרגיש שיש מי שמחזיק אותי בעולם ומבין אותי ללא גבולות.
מעולם לא הראתי אהבה אליך כמו שרציתי שתהיה, כי הייתי עסוקה בלשמר את האהבה שלך אלי.
הבנתי שזה נגמר, שאתה עם אחרת, וכמו כל קלישאה שבנויה לתלפיות, התפרקתי, גססתי מכאב נפשי, אכלתי את ליבי וירקתי דם.
המחשבה שהאהבה שלך מופנית לאחרת, חלחלה וצמררה אותי.
התנהגתי כמו ילד שאמא השאירה אותו לבד ברחוב, נטושה וחסרת חשיבות, וכמו כל ילד – אין לי את הכלים לתמודד עם זה, אז אני מנסה להחזיר לך את הכאב, אתה תופס? אל תתפוס
נפלה בחלקי הזכות לחלוק איתך זמן יקר, ונלקחה ממני הזכות לנצל אותו כמו שצריך.
הייתי רעה אליך,כי רציתי שתהיה טוב אלי.
הלילה הבנתי את זה,אתה היית לי אבא,אמא וחבר, הרבה יותר מאשר בן זוג, ולא בגללך.
בכיתי המון, צרחתי, כמו שלא צרחתי מאז אותו יום, שהייתי במדים, קרועים ורטובים מדמעות, יושבת על גבעת חול באמצע ניצנים,ננטשת מהעולם ומחזיקה כלי הרס ביד.
עכשיו כשידי חבושות והדמעות וכתמי הדם התייבשו, אני רוצה לבקש סליחה,
שלא הייתי ראויה לך בכלל
תסלח לי על מילות הארס שיצאו מפי, הן נובעות מחרדה עמוקה לקיומי
רציתי שגם הפעם, תבוא אלי, תדאג, תחבק ותנשק על המצח, רק תישן איתי, ואהיה בטוחה לעוד כמה שעות.
אני לא יודעת אם אוכל להסתכל לך בעיניים, הלוואי ויכולתי תום, הלוואי.
אני מקווה שליל הבכי הזה יהיה אחד מיני מעטים, כי עייפה נפשי מנוזלי גופי המצטברים על הבגדים.
בלב שלם, יכולה לכתוב, אולי להגיד, אהבתי אותך, אבל שנאתי הרבה יותר את עצמי.
